שלשת האותות

שלשת האותות

"ויאמר אליו יהוה מזה בידך ויאמר מטה ויאמר השליכהו ארצה וישלכהו ארצה ויהי לנחש וינס משה מפניו. ויאמר יהוה אל משה שלח ידך ואחז בזנבו וישלח ידו ויחזק בו ויהי למטה בכפו. למען יאמינו כי נראה אליך יהוה אלהי אבתם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב. ויאמר יהוה לו עוד הבא נא ידך בחיקך ויבא ידו בחיקו ויוצאה והנה ידו מצרעת כשלג. ויאמר השב ידך אל חיקך וישב ידו אל חיקו ויוצאה מחיקו והנה שבה כבשרו. והיה אם לא יאמינו לך ולא ישמעו לקל האת הראשון

והאמינו לקל האת האחרון. והיה אם לא יאמינו גם לשני האתות האלה ולא ישמעון לקלך ולקחת ממימי היאר ושפכת היבשה והיו המים אשר תקח מן היאר והיו לדם ביבשת".

ישנם מספר הבדלים בין שני האותות הראשונים לבין האות השלישי, הן בלשונה של התורה והן בביצועם.

הבדל ראשון - את שני האותות הראשונים מרע"ה עשה פעמיים, פעם אחת לפני ה' במדבר ופעם שניה לפני עם ישראל (ד,ל), ואילו את האות השלישי עשה רק לפני בני ישראל, שהרי מרע"ה עמד באותו הזמן לפני ה' בחורב והאות השלישי נעשה במימי היאור (כך עולה מפשט הפסוקים).

הבדל שני - בשני האותות הראשונים נאמר שהם יעשו על מנת שזקני בני ישראל יאמינו שה' נגלה אל משה, ככתוב באות הראשון "למען יאמינו" (ד,ה) ובאות השני "והאמינו לקל האות האחרון" (ד,ח), לעומת האות השלישי שלא כתוב כלל שבני ישראל יאמינו למרע"ה על ידו. בנוסף לכך, בשני האותות הראשונים קודם כתוב המעשה ואחר כך כתוב "למען יאמינו".

הבדל שלישי - בשני האותות הראשונים הקב"ה אמר למרע"ה "למען יאמינו" ולא אמר גם שישמעו בקולו, ואילו באות השלישי כתוב "והיה אם לא יאמינו גם לשני האתות האלה ולא ישמעון לקלך..." (ד,ט), כלומר ישנה התיחסות גם לענין האמונה וגם לענין השמיעה בקולו של מרע"ה.

רמז ועונש על לשון הרע

וזו לשון רש"י על שני האותות הראשונים "ויהי לנחש – רמז לו שסיפר לשון הרע על ישראל באומרו לא יאמינו לי, ותפס אומנותו של נחש". מצורעת כשלג – אף באות זה רמז לו שלשון הרע ספר באומרו לא יאמינו לי, לפיכך הלקהו בצרעת, כמו שלקתה מרים על לשון הרע". על פי שני ההבדלים הראשונים יובנו ויצדקו דברי חז"ל אלו, שבשני האותות הראשונים רמז הקב"ה למרע"ה שהוא סיפר לשון הרע ולכן נענש בצרעת.

על פי דברי חז"ל אלו כך יובן ההבדל הראשון (עפ"י רמב"ן עה"ת): כיון שרצה הקב"ה לרמוז למרע"ה ולהעניש אותו, לכן אמר לו לעשות פעם מיותרת את האותות עכשיו. לעומת זאת, בפעם השניה שיעשה זאת לפני בני ישראל אין זה עונש, אלא, אדרבא, מילוי השליחות של הקב"ה, ובודאי זו שמחה למרע"ה, וכמו שלא נאמר שזהו עונש למרע"ה שהיה צריך לטרוח ולאסוף את בני ישראל ולטרוח ללכת לפרעה ולדבר איתו וכו', שהרי עשה זאת על פי שליחותו של הקב"ה , ולכן אין זה עונש אלא שמחה.

יש אומרים שמרע"ה לא עשה את שני האותות הראשונים לפני בני ישראל, שאם לא כן מדוע יענש פעמיים, וקשה לי על שיטה זו, הרי כתוב במפורש "ויעש האותות לעיני העם" (ד,ל), אותות לשון רבים.

אין עונשין אלא אם כן מזהירין

ומדוע הוצרך מרע"ה לעשות עכשיו שני אותות, מדוע לא עשה רק את האות של הצרעת שזהו גם רמז וגם עונש, לעומת האות של הנחש שהוא רק רמז ולא עונש (שאלת ידידי ר' יהודה עמר)?

נלע"ד בעזה"י להסביר על פי הכלל שלימדונו חז"ל אין עונשין אלא אם כן מזהירין. הקב"ה עשה למרע"ה את האות הראשון עכשיו כדי לרמוז לו שסיפר לשון הרע, וכשבוחן כליות ולב ראה שעדיין אין בלבו של מרע"ה אמונה גמורה עשה לו את האות השני והעניש אותו בצרעת. ונראה שזו כוונת ילקוט אור האפלה כת"י (הובא ב"תורה שלמה") וזו לשונו "בקש משה אות אחר שנאמר עוד, לא הספיק לו האות הראשון לפיכך נלקה בבשרו".

הקדמת עצם המעשה למטרה

ההבדל השני גם יובן על פי חז"ל. כיון שהתורה הקדימה מעשה האות למטרת האות שהיא "למען יאמינו", משמע מכך שישנה מטרה נוספת בעשיית האות, והיא לרמוז למרע"ה שהוא סיפר לשון הרע ולהעניש אותו, מה שאין כן האות השלישי שאין מטרתו לרמוז למרע"ה, הקדים בו את המטרה למעשה עצמו, כיון שהיא היתה המטרה היחידה.

וכעין מה שדייק הגר"א מדוע חז"ל דרשו סיבה נוספת מדוע נקרא ראובן בשם זה, בנוסף על מה שכתוב בתורה, כיון שרק אצל ראובן קודם כתוב "ותקרא שמו ראובן" ורק אחר כך כתובה סיבת הדבר והיא "כי ראה ה' בעניי", ללמדנו שהוא נקרא ראובן גם ללא הטעם שהופיע אחר כך.

רואים אנו כיצד על פי דברי חז"ל לגבי לשון הרע של מרע"ה מתבארים דברים נוספים בדקדוק הפסוקים, ולמדים אנו מכך על עומקם ואמיתתם של דברי חז"ל.

באור הפסוק העוסק באות השלישי

נלע"ד בעזה"י להסביר את ההבדל השלישי, שבאות השלישי לא כתוב "למען יאמינו" או שבני ישראל יאמינו, אלא רק כתוב "והיה אם לא יאמינו גם לשני האתות האלה ולא ישמעון לקלך ולקחת ממי היאר ושפכת היבשה והיו המים... לדם ביבשת" (ד,ט), על פי דיוקים נוספים בפסוקים:

באות השני כתוב "והיה אם לא יאמינו לך... והאמינו לקל האת האחרון", והדברים כתובים בצורה ודאית, שודאי יאמינו לאות השני, לעומת האות הראשון שבו כתוב "למען יאמינו" דהיינו האות נעשה כדי שבני ישראל יאמינו שה' נגלה אל מרע"ה, אבל אין זה ודאי שהם יאמינו. ואם כן, כיצד אמר הקב"ה אחרי האות השני "והיה אם לא יאמינו"?

וכן צריך להבין, מדוע הקב"ה הוסיף ואמר באות השלישי "ולא ישמעון לקלך" בנוסף ל"אם לא יאמינו", לעומת שני האותות הראשונים שדיברו רק על האמונה ולא על השמיעה לקולו של מרע"ה.

נלע"ד בעזה"י שהדברים יבוארו לפי מה שכתבנו במאמר הקודם לגבי ההבדל בין "אמונה" ובין "שמיעה ב/לקול". מרע"ה הבין מדברי הקב"ה שזקני בני ישראל לא יאמינו לו שנגלה אליו ה' ואף על פי כן ישמעו בקולו ללכת אל פרעה ולבקש ממנו לצאת ממצרים, ולכן שאל: אם הם לא יאמינו לי הם גם לא ישמעו בקולי, ועל כך אמר לו הקב"ה שיעשה שני אותות על מנת שיאמינו לו שנגלה אליו ה' וממילא גם לשיטתו של מרע"ה ישמעו לקולו, ולכן לא הזכיר בשני האותות "למען ישמעו בקולך" כיון שממילא בזמן שיאמינו לו שנגלה אליו ה' גם יאמינו לו שהגאולה בפתח וישמעו בקולו ללכת אל פרעה.

רמז למרע"ה

לעומת זאת, באות השלישי הקב"ה רמז למרע"ה שהוא דיבר לא כהוגן, לא רק בזה שסיפר לשון הרע על זקני בני ישראל, אלא גם בכך שהקב"ה אמר לו "ושמעו לקלך" ואילו מרע"ה כביכול לא האמין לדבריו בצורה מוחלטת ואמר "ולא ישמעו בקלי". [במאמר "מדוע מרע"ה חזר בו כביכול" כתבנו על פי דברי רש"י סינגור והסבר להתנהגותו של מרע"ה, עיין שם]. וזו לשון מדרש שמות רבה (שנאן) "ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי [ולא ישמעו בקלי] - באותה שעה דבר משה שלא כהוגן. הקב"ה אמר לו: ושמעו לקלך, והוא אמר: והן לא יאמינו לי [ולא ישמעו בקלי]. מיד השיבו הקב"ה בשיטתו ונתן לו אותות לפי דבריו" (פרשה ג אות טו). [אמנם המשך המדרש עוסק בלשון הרע על בני ישראל, אבל מתחילתו משמע כמו שכתבנו. כך משמע מדברי הרמב"ן (ד,יא) שהביא רק את תחילת המדרש ועסק בענין האמונה בקול ה'. הראב"ע והרמב"ן הסבירו את התנהגותו של מרע"ה].

והקב"ה רמז לו ואמר "והיה אם לא יאמינו גם לשני האתות האלה ולא ישמעון לקלך וכו'", כביכול אמר לו: אני אמרתי שאחרי האות השני זקני בני ישראל יאמינו לך, ואם אתה בכל זאת חושש שמא לא יאמינו כי נראה אליך ה', וכמו שפקפקת ואמרת "ולא ישמעו בקלי" למרות שאמרתי לך שישמעו לקולך, אזי אם תראה, שלא יאמינו ולא ישמעו לקולך תקח מים מן היאור ותזרוק על היבשה ויהפכו לדם.

ובאמת זקני בני ישראל האמינו אחרי שני האותות הראשונים כדברי ה' ומרע"ה לא עשה את האות השלישי כיון שלא היה בו צורך, וזה היה מוּסר למרע"ה, שכל דבריו של הקב"ה התקיימו לגמרי.

רצה הקב"ה לרמוז למרע"ה, כמו שלחשוש שבני ישראל לא יאמינו לאחר שני האותות למרות שאמרתי שהם יאמינו זה לא כהוגן, כך גם מה שאמרת "ולא ישמעו בקלי" זה לא כהוגן, וכמו שהם יאמינו לאחר האות השני הם גם ישמעו בקולך גם ללא האותות.

זו הסיבה שבאות השלישי לא כתוב "למען יאמינו" או משהו דומה, כיון שבאמת בני ישראל האמינו שמרע"ה הוא שליחו של הקב"ה גם לפני האות השלישי ובלעדיו, ודברי הקב"ה היו רק לרמוז למרע"ה.

הערת הרב אביגדר נבנצל שליט"א – "לענ"ד אם היה הקב"ה מבטיח שישמעו בודאי הי' משה מאמין, אבל משה הבין ש"ושמעו לקלך" אינו הבטחה, אלא רק גלוי דעת מה הקב"ה רוצה שיקרה, שהרי אמר לו גם ובאת אתה וזקני ישראל, ולבסוף לא באו הזקנים". עיין ברמב"ן (ד,א) מעין זה.

האות השלישי לא נעשה בפועל

על פי דברנו אלו, שבפועל, האות השלישי לא נעשה, מובנת מאד לשון התורה שקראה לאות השני האות האחרון כיון שבאמת הוא היה האות האחרון שנעשה. אמנם ידוע שבלשון התורה המילה אחרון לאו דוקא מבטאת את הדבר שנעשה בסוף אלא את הדבר המאוחר יותר [תוס' יו"ט לגבי ביהמ"ק השני שנקרא בנביא - אחרון], מכל מקום נראים הדברים שבכל זאת יותר רהוט בפשט הלשון המשמעות של דבר סופי, כיון שאחרת התורה היתה נוקטת מספר ולא את הכינוי "אחרון".

נלע"ד בעזה"י שכך משמע ממדרש הגדול (הובא בספר "תורה שלמה") שמרע"ה עשה לעיני העם רק את שני האותות הראשונים, לא את האות השלישי, ולכן מה שכתוב "ויעש האתת לעיני העם" אין הכוונה לאות השלישי.

מדרש הגדול מספר, שלפני מיתתו של יעקב פנה אל בניו ועשה בפניהם את האותות של המטה ושל היד ואמר להם שאם יבא גואל ויעשה בפניהם שני אותות אלו יאמינו לו שהוא הגואל וישמעו בקולו, ואילו את האות השלישי של הפיכת מי היאור לדם, לא כתוב במדרש שיעקב עשה בפניהם.

האות השלישי נעשה בפועל

אמנם ניתן לפרש אחרת ממדרש הגדול ובאמת מרע"ה עשה את כל שלושת האותות לעיני זקני בני ישראל, אלא שמטרת האות השלישי לא היתה כדי שהעם יאמין שה' נגלה אל משה, כמו שאמרנו לעיל, אלא רק לרמוז דברים מסוימים, ולכן לא כתוב בתורה לגבי האות השלישי "למען יאמינו" או משהו דומה, כיון שלא זו היתה מטרתו של האות. ובאמת בני ישראל האמינו לאחר האות השני ככתוב "והאמינו לקל האת האחרון", בלשון וודאית.

כך נלע"ד בעזה"י מדויק מרש"י שכתב "ולקחת מימי היאור - רמז להם, ממכה ראשונה אפרעמאלהותכם, כשהקב"ה נפרע מהאומות נפרע מאלהותם תחלה שהיו עובדים לנילוס..." (ד,ט), וכן במדרשים ישנם כל מיני רמזים אחרים, כגון רמז למרע"ה שהוא ילקה ב"שמעו נא המורים" שהיה על המים וכו'. מנין חז"ל למדו שיש בזה רמז?

לגבי שני האותות הראשונים, על פי הסבר הרמב"ן שהובא לעיל מובן מדוע דרשו חז"ל שהיה בהם רמז למרע"ה על דיבור לשון הרע, כיון שנעשו פעמיים, וכן על פי דיוקנו שהתורה הקדימה מעשה האות למטרתו, אבל אות זה נעשה רק פעם אחת, ואם כן, מנין למדו חז"ל שיש באות זה רמז? על פי דברנו מובן, כיון שלכאורה לא מובנת הסיבה שלשמה נעשה אות זה כלל, שהרי בני ישראל האמינו מיד לאחר האות השני, אלא אם כן נאמר שהוא כדי לרמוז לבני ישראל ולמצרים או למרע"ה. [מדברי הרמב"ן הנ"ל מוכח שלא בכל מקום דורשים רמז, אלא אם כן ישנה סיבה מיוחדת לדרוש אותו].